כבוד הוא ערך שיכול להיות טוב ויכול להיות פחות, אינני מתכוון על מינון הכבוד שיש לאדם, אלא על הצד בו הוא נמצא, אם של הנותן או מאידך של המקבל.

לתת כבוד לאדם מסוים, לעיתים מרגיש לנו כנגזר מהערכה, מה שאומר שכמה שאנו מעריכים בן אדם יותר, כך אנו נכבד אותו יותר.
יש להבדיל בין הכבוד המוכר והמנוכר שניתן לאנשים דווקא ליד אנשים שונים כדי לכבדם, לבין כבוד אישי שאדם נותן לחברו רק כדי לכבדו אישית.

הרי לומר 'שלום' לאדם אינו נראה כנגזר מכבוד, הוא נראה אולי כנגזר ממידת חסד, אבל אם נעמיק נראה שלומר 'שלום' לשני אינו דווקא ממידת חסד, אלא דווקא מעצם העניין שלנו לכבד את ברואי הקב"ה, שבעצם זה שאנו מכבדים את ברואיו אנו מכבדים אותו. ואם כך, ברור גם שהאדם המתכבד ביותר הוא דווקא האדם המכבד ולא בהכרח המתכבד.

מושג הכבוד הוא מושג שכל אדם צריך אותו, ויותר מכך הוא אינו יכול בלעדיו, הכבוד מתחיל בדברים הקטנים ביותר, מצורת היחסים הבין אישיים של דרישת 'שלום' לחבר, צורת הדיבור, ואפילו צורת הלבוש, ומגיע כמובן גם לרמות פחות רצויות. ההבדל הוא כאמור בין הצד הנותן למקבל.

לצפות לכבוד זה דבר גרוע, ולו רק מהסיבה שכאשר מצפים עלולים להתאכזב. לצפות לכבוד זה גרוע גם כי הצפייה הזו יכולה לבוא ממקום של גאווה, ממקום שאדם חושב שמגיע לו.

ומאידך, מהצד השני של הנותן, יש כאן רק רווח, כי לתת כבוד לא עולה לנו כסף, ובטח שאין לנו הפסדים בגללו, והמעלה שהשני מקבל בגללו יכולה להיות עצומה.

הכבוד הינו בעצם דבר טוב, מספיק להתייחס יפה לאדם מסכן או לומר מילה טובה לאדם בודד, מעבר לחסד זוהי נתינת כבוד לאדם השני, לכבד אותו, להתייחס אליו, זה יכול לרומם אנשים בצורה שלא תשוער. לא חסרות דוגמאות על אנשים שברכת 'שלום' אחת שינתה את חייהם, שהתייחסות אחת מצד אנשים שונים הפכה אותם למאושרים. מעבר לעשיית החסד, יש כאן פשוט נתינת כבוד לאדם השני.

ואם נתינת הכבוד הזו היא נתינה בעצם בשביל הנותן, אז כדאי לכבד את החבר על עצם היותו אדם ולא דווקא (או דווקא לא) על פי מעשיו.